עריכת צוואה — ארבע הצורות שהחוק מכיר, צוואות הדדיות, וצוואה שאפשר לבצע גם כשיש בה דירה

כן, והחוק מכיר בה במפורש: הצוואה ״תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותיחתם בידו״. שלושה תנאים, בלי עדים ובלי אף גורם נוסף. הכשל כמעט תמיד נופל באותה נקודה: טופס מודפס שמולאו בו הפרטים בכתב יד, או נספח שהודפס והוצמד. אפשר לקיים צוואה שנפל בה פגם, אך רק כשהתקיים מרכיב היסוד שלה, ובכתב יד מרכיב היסוד הוא שהצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה. נקודה אחרונה, מעשית: בבוא היום תידרש הגשת המקור עצמו.

שלושתם יהיו בעלים במשותף, וכל החלטה על הדירה תדרוש הסכמה. החלוקה עצמה נעשית בהסכם בין היורשים או בצו בית משפט, וכל עוד העיזבון לא חולק אף אחד מהם אינו יכול להעביר או לשעבד את זכותו בנכס מסוים. באין הסכמה נכנס כלל ברירת המחדל: נכס שאינו ניתן לחלוקה ״יימסר ליורש המרבה במחירו, ובלבד שלא יפחת ממחיר השוק״, ואם אף יורש אינו מוכן לרכוש, הנכס נמכר והתמורה מתחלקת. כאן ״בחלקים שווים״ נגמר. בצד המס: לפי חוק מיסוי מקרקעין, הורשה עצמה אינה מכירה, וגם חלוקת נכסי עיזבון בין יורשים אינה נחשבת מכירה. אבל אם במסגרת החלוקה אחד מפצה את השני בכסף שאינו מנכסי העיזבון, ״יראו את חלק העזבון שבשלו ניתנה התמורה כאילו נמכר״. זו בדיוק הסיבה לכתוב את החלוקה בצוואה: כשהמוריש הורה כיצד יחולקו הנכסים, בית המשפט ינהג לפי ההוראה, אלא אם שוכנע שהיו סיבות מיוחדות לסטות ממנה.

בלי הוראה בצוואה, זהו חוב של העיזבון, והחוק קובע את סדר סילוק החובות. עד שהעיזבון חולק, היורשים אחראים לחובות בנכסי העיזבון בלבד. אחרי חלוקה שנעשתה בלי שהוזמנו הנושים ובלי שסולקו החובות הידועים, כל יורש אחראי כדי שוויו של כל העיזבון בזמן החלוקה. כלומר גם סדר הפעולות משנה, לא רק זהות מי שמקבל. את ההכרעה אפשר לכתוב מראש: חיוב שמוטל על היורש שמקבל את הדירה. ואם קיים ביטוח חיים שנלווה להלוואה, כספי הביטוח אינם בכלל העיזבון, והם נבדקים מול תנאי הפוליסה עצמה.

ברירת המחדל של החוק היא מגורים בזכות שכירות, לא בזכות בעלות: בן זוג, ילדים והורים שגרו בדירה עם המוריש ערב מותו רשאים להוסיף ולגור בה כשוכרים של היורשים שבחלקם נפלה הדירה, ודמי השכירות, התקופה והתנאים נקבעים בהסכם ובאין הסכם — בבית המשפט. אם זו לא התוצאה שרציתם, כותבים אחרת. הכלים קיימים: מנה של זכות מגורים לכל החיים, חיוב על היורש שמקבל את הדירה, או מבנה של יורש אחר יורש — בן הזוג זוכה עכשיו, הילדים במותו, ״והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון״. ההבדל ביניהם מתגלה ביום שהדירה נמכרת, וזו ההכרעה האמיתית שעל הפרק.

לא, וזה כתוב בחוק הירושה במילים האלו: ״הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים״. גם מתנה שאמורה להיות מוקנית רק לאחר מות הנותן אינה בת תוקף אלא אם נעשתה בצוואה. מה שכן מחזיק: העברה שנעשית ונרשמת בחיים; צוואה באחת מארבע הצורות שהחוק מכיר; ואצל בני זוג, גם צוואות הדדיות. לצוואה הדדית מנגנון ביטול משלה, ובו המחיר: בחיי שני בני הזוג, הודעת ביטול בכתב לבן הזוג מבטלת את שתי הצוואות; ואחרי מות אחד מהם, מי שנותר בחיים ומבקש לבטל נדרש להסתלק ממה שהיה אמור לקבל, או להשיב את מה שכבר ירש.

הבקשה מוגשת לרשם לענייני ירושה, שמוסמך להצהיר על זכויות הזוכים בצו קיום צוואה. הרשם מודיע על הבקשה ברבים וקובע זמן שלא יפחת משבועיים להגשת התנגדויות, וכל המעוניין בדבר רשאי להגיש התנגדות בתוך אותו חלון וכל עוד לא ניתן הצו. הוגשה התנגדות — התיק עובר לבית המשפט, ומשם לוח הזמנים תלוי בהליך. צו שניתן — ״כוחם יפה כלפי כל העולם כל עוד לא תוקנו או בוטלו״, ואפשר לפנות בבקשה לתיקונו או לביטולו לגורם שנתן אותו.